אושא הייתה עיר יהודית חשובה שהגיעה לשיאה בתקופת המשנה ותחילת תקופת התלמוד,. העיר שכנה באזור הגליל התחתון, באזור שבין קריית אתא לשפרעם סמוך לכביש 70 של היום. אושא שימשה כמקום מושבה של הסנהדרין במשך כ-10 שנים. שם היישוב נשמר בשמו של הכפר הערבי הושה ששכן במקום עד מלחמת העצמאות.
קיבוץ אושה, שהוקם בשנת 1937 ושוכן מערבית לאושא העתיקה, מנציח את שם היישוב העתיק.
האתר הארכיאולוגי נכלל במסלול שביל הסנהדרין. באתר הונחו מספר אבנים לציון השביל עם ציטוטים מתאימים מהמשנה והגמרא.
אושא מוזכרת לראשונה במנסרת סנחריב. חותמת עברית עתיקה שנמצאה במקום רומזת על קיום יישוב במקום בתקופת המקרא.
אושא תפסה מקום חשוב בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מוזכרת כאחד המקומות שאליהם גלתה הסנהדרין לאחר המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. הסנהדרין ישבה באושא שתי תקופות במהלך השנים ובראשה עמד רבן שמעון בן גמליאל כפי שכתוב בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה, דף ל"א:
"גלתה סנהדרין… מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי ומציפורי לטבריא".
אושא מוזכרת גם בסיפור מותו של רבי יהודה בן בבא, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שנהרג לאחר שסמך לרבנות את תלמידיו בין העיירות אושא ושפרעם בזמן גזירות אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא:
"שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך – יהרג, וכל הנסמך – יהרג, ועיר שסומכין בה – תיחרב, ותחומין שסומכין בהן – יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים."
( תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד, עמוד א')
קבר המיוחס לרבי יהודה בן בבא נמצא מזרחית לאושא, בכניסה הדרומית לשפר
בהלכה ישנה קבוצת הלכות המכונות "תקנות אושא" שתוקנו על ידי הסנהדרין בישיבתה באושא. תקנות אלה נועדו לחזק את העם בענייני משפחה, נישואים, כלכלה ובענייני טומאה וטהרה.
בסוף תקופת גזירות אדריאנוס ("תקופת השמד"), התכנסו חכמי ישראל באושא, על מנת לייסד מרכז תורני חדש במקום מרכזי התורה שחרבו במרד.
